המשאבים הציבוריים הם של כולנו אבל של אף אחד

“הטרגדיה של נחלת הכלל” היא תיאוריה שנועדה להסביר מדוע משאבים ציבוריים מגיעים לכדי ניצול עד כיליון שלהם.

ב-1832 שאל ויליאם פרסטר לויד, כלכלן פוליטי מאוניברסיטת אוקספורד שהתבונן בהרס החוזר של שטחי מרעה נפוצים (כלומר, לא בבעלות פרטית) באנגליה: “מדוע הבקר בשטח נפוץ כל כך, עלוב ומחוספס? מדוע המשותף עצמו כה חשוף, וחצוב כל כך שונה מהמתחמים הסמוכים?”

תשובתו של לויד ביטאה הנחה שכל מנצל אנושי של הכלל מונחה על ידי אינטרס אישי. בנקודה שבה הגיע כושר הנשיאה של נחלת הכלל למקסימום, עשוי רועה צאן לשאול את עצמו: “האם עליי להוסיף חיה נוספת לעדר שלי?” מכיוון שהרועה הוא בעל הצאן שלו, הרווח מפעולה שכזה יהיה שלו בלבד, אבל ההפסד שנגרם מכך “יתחלק” בין כל הרועים.

התופעה של שימוש גובר במשאבים ציבוריים חוזרת על עצמה שוב ושוב, והדרכים שבעזרתן המדינות מנסות להתמודד עימה הן מגוונות: הפרטות, ניהול מלמעלה של המשאבים הציבוריים באמצעות מגבלות ומכסים, או תשלום על השימוש במשאב. לעיתים נעשה שימוש בכמה מן הדרכים יחד. כל זאת כדי למנוע את הטרגדיה של נחלת הכלל.

דוגמה נוספת ומרתקת היא “מלחמת דגי הבָּקָלָה” הידועה: סדרת עימותים בין בריטניה ואיסלנד במחצית השנייה של המאה ה-20, בשל תביעת איסלנד לבלעדיות על דיג בשטחי ים נרחבים באוקיינוס האטלנטי. המאבק היה בין ספינות משמר החופים האיסלנדי לבריטים. שמה של המלחמה ניתן לה על שם דג הבקלה הנפוץ באזור איסלנד. במלחמה היו מעורבים משחתות, אוניות מלחמה, לא מעט דיפלומטיה בין מדינות, יצרים, גאווה לאומית ואינטרסים כלכליים. הכול בגלל שטח דיג של דגי הבקלה המפרנסים את תושבי איסלנד מחד, וכמה ערים וכפרים בבריטניה מאידך. עיקר המריבה נבע מן הרצון של הדייגים האיסלנדים להגדיל את מרחב הדייג משני מייל לשלושה. המאבק היה בין שתי המדינות אף שבאזורים הללו דגו גם הגרמנים והדנים.

באיסלנד טענו שדגי הבקלה הם עיקר כלכלתם, ובצדק, כי בשנות ה-70 של המאה ה-20 הדיג באיסלנד תרם לכ-80% מהייצוא, שעה שבבריטניה היה מדובר בפחות מאחוז. לאחר שני עשורים של דיג לא מווסת באזור החלה כמות הדגים לרדת באופן קבוע. ניסיונות להגביל את הדיג עלו בתוהו, שכן כל דייג חשב על פרנסתו האישית ולא על טובת הכלל. הגורם המתכלל, שהיה אמור לראות את התמונה הגדולה, שגה בכל מיני צורות. למרות המתיחות הצבאים והמדינית, בכל סבב עימות שהתקיים, היד של איסלנד הייתה על העליונה, עד שהגיעה לטווח של למעלה מ-200 מייל ימיים – טווח שנשאר עד היום.

גם כאשר מבינים את החסרונות של נחלת הכלל, נותרו תחומים שבהם קשה להביא לרפורמה. אף אחד הוא לא הבעלים היחידיים של האטמוספירה שלנו, ולכן כל אחד מתייחס אליה כאל בעיה “שלא שלי”. כך, תעשיות ואפילו מדינות מתעלמות מהשפעותיהן המזיקות. הדוגמה המעניינת ביותר היא הנזק הנגרם לאוקיינוסים. רק לאחרונה התחילו מדינות לפתח בקרות כדי להגבילו, אך הדרך עוד ארוכה ומורכבת.

בוועידת האקלים cop  27 במצרים התקיימו מאות דיונים על המשאבים המתכלים של כולנו. התוצאות שלה הוכיחו שטרגדיית “נחלת הכלל” עדיין הקמה של עוד קרן היא עוד תפקידים ועוד פקידים. ההשפעות של שינוי האקלים אינם מבחינים בין מדינה אחת לשנייה, בדיוק כפי שאין לחיות הבר דרכון.

שוק ההון החל לדבר קיימות, השיח מקדם רגולציה המייצרת סיכונים לאלו שישתרכו מאחור, אך גם הזדמנויות עסקיות לאלו שכבר פועלים בתחום. משאבי הטבע הן של כולנו. לנו יש את האחריות לשמור עליו. כי אין לנו כדור נוסף.

 

אודות כותבת המאמר : עדי גמליאל, יו”ר איגוד סביבה וקיימות בלשכת המהנדסים וסמנכ”ל חדשנות, הסברה ואחריות תאגידית בחרת נתיבי ישראל.

למעבר לעמוד איגוד סביבה וקיימות לחצו כאן >>