הבוס של הבוס של הבוס – על הרחבת האחריות בדיני הבטיחות

עניינו של מאמר זה הוא פסק דין דלק שניתן לפני כשנה וחצי על ידי בית המשפט השלום ברמלה, וקיבל את חותמת בית המשפט המחוזי מרכז לפני כחודש, פסק הדין המהווה “קפיצת מדרגה” משמעותית בעולם הבטיחות בכלל ובתחום אחריות אישית של מנהלים על בטיחות בפרט.

ההחמרה של פסק הדין עם המגוון הרחב של בעלי התפקידים בחברה, מעוררת שאלה שנותרה ללא מענה, האם תוצאת פסק הדין היתה שונה אלמלא הרשלנות באירוע הייתה כה חריגה. האם גם במקרים שבהם הרשלנות לא היתה זועקת לשמיים כמו באירוע זה היה בית המשפט מרחיב ומצרף לכתב האישום את כלל הדרגים בחברה ונוקט גישה כה מרחיבה. פסיקה עתידית ככל הנראה תשפוך אור על שאלה זו.

יצוין שכנגד העובד שנפגע לא ננקטו כלל אמצעים. בית המשפט לא נתן יד לניסיונותיהם של יתר הנאשמים לטעון כנגדו ש”גם הוא היה אשם או אחראי”. בית המשפט הציג עמדה חריפה כי בראיית דיני הבטיחות בחברה “יש להקל עם העובד ולדקדק עם המעביד”.

“כולם היו בני”

פסק הדין הרשיע בביצוע עבירה של גרימת חבלה ברשלנות את מנכ”ל דלק, את סמנכ”ל ההנדסה של דלק, את ממונה הבטיחות החיצוני של דלק, את קבלן הבית שנשכר לצורך ביצוע העבודה וכן את חברת דלק עצמה. בעוד שהחברה שהעסיקה את העובד, הלכה למעשה, כלל לא הועמדה לדין.

אחת המסקנות המשפטיות הדרמתיות של פסק הדין הינה שלעניין פקודת הבטיחות כל הגורמים המעורבים, כולל ממונה בטיחות חיצוני, קבלן חיצוני ועובדים של הקבלן החיצוני, מוגדרים כ”עובד” של החברה והחברה הינה “המעביד” של כולם. כשאין כלל חשיבות מי הגורם ששכר את השירותים, מי הגורם בדרגת כפיפות, ומי משלם את המשכורת בסיכומו של דבר.

קצת רקע

נתחיל מהתחלה, עסקינן באירוע אשר התרחש בחברת “דלק תעשיות”, במפעל העוסק בייצור שמני סיכה.

העבודה בגינה חברת דלק תעשיות שכרה את שירותיו של קבלן הבית החיצוני, היתה עבודה של החלפת גג אסבסט לגג איסכורית. מדובר בפעולה שכיחה אשר מתבצעת בהרבה מאוד  מפעלים בישראל, במבני ציבור רבים וגם בבסיסי צה”ל. הפעולה מוגדרת כפעולת “בניה” בפקודת הבטיחות בעבודה. גובה הגג היה 6 מטר.

בפגישות המקדימות לביצוע העבודה, שהיתה חלק מתוכנית העבודה השנתית של סמנכ”ל ההנדסה, נכחו סמנכ”ל ההנדסה, ממונה הבטיחות וקבלן הבית . תכנון העבודה להחלפת גג האסבסט לגג איסכורית ודרך הביצוע לא תועדו בכתב ולא היה כל מסמך בכתב לגבי מה היה אמור להיות בעבודה זו, וכיצד היא היתה צריכה להתנהל. לא יצא סיכום בכתב כלשהו ולא נערך כל הסכם התקשרות ספציפי לעבודה זו.

העבודה בוצעה בפועל על ידי קבוצה של עובדים שנשכרו על ידי קבלן הבית, דרך חברה שלישית.  לקבלן ולעובדים שנשכרו לא היה רישיון לפירוק גגות אסבסט והם לא היו מוסמכים בביצוע עבודה מסוג זו. לא נערך דיון ולא הוזכר בפסק הדין האם הלכה למעשה הקבלן ו/או העובדים ששכר ביצעו עבודת פירוק אסבסט בעבר.

במהלך הדיון היתה מחלוקת בין המנכ”ל, סמנכ”ל ההנדסה וממונה הבטיחות (להלן: “השלישיה“) לבין הקבלן האם העבודה שאושרה לביצוע לקבלן היתה רק עבודת הכנה והוא ביצע את עבודת הבניה על דעת עצמו ולפני שקיבל את אישור הגורמים המוסמכים או שמראש זו העבודה שנמסרה לו והכל בוצע בידיעת השלישיה. בית המשפט קיבל בצורה חד משמעית את עדותו של הקבלן ושל עובדיו ודחה את עדות השלישיה, קרי השלישייה ידעה בדיוק מה הקבלן מבצע והיא זאת שהנחתה אותו לבצע את העבודה.

בית המשפט קבע כי העובדים שביצעו את העבודה לא עברו הדרכה על הסיכונים שכרוכים בעבודה, ביצעו את העבודה ללא שנוהל פנקס הדרכה, ללא שנמסרה לעובדים תמצית מידע בכתב של המידע בדבר הסיכונים בעבודה בה הם עוסקים, ומבלי שהותקנו כבלים או אמצעים אחרים אליהם ניתן להתחבר עם רתמת בטיחות בעת שמבוצעת עבודה על הגג (בניגוד לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודה בגובה), תשס”ז – 2007).

פסק הדין קבע חד משמעית, כי סמנכ”ל ההנדסה וממונה הבטיחות שנכחו במפעל בעת שבוצעה העבודה, לא פיקחו על העובדים שביצעו את העבודה, ראו שהם ללא ציוד מגן אישי וללא אמצעי בטיחות, ובחרו להפנות את הגב. התנהלות כלל המעורבים היתה התנהלות של “לי זה לא יקרה”.

למרבה הצער, כחלק מתהליך העבודה השוטפת, נפגע עובד החברה החיצונית. העובד הנפגע עלה באמצעות פיגום נייד מאולתר ולא בטיחותי על גג המחסן, דרך על אחד מחלונות האור העשויים פלסטיק שביר, שבר את החלון ונפל דרכו מגובה של כ – 6 מטר אל רצפת בטון של הקומה השניה של המחסן. כתוצאה מהנפילה העובד נפגע בצורה קשה מאד ונקבעו לו 100% נכות על ידי ביטוח לאומי.

פסק הדין קבע כי סמנכ”ל ההנדסה הוא זה שקיבל את ההחלטה להטיל על הקבלן את העבודה והוא שהשאיר לשיקול דעתו של הקבלן לבחור את עובדיו. עוד השופט קבע כי מכיוון שהמנכ”ל וממונה הבטיחות לא התנגדו להחלטתו של סמנכ”ל ההנדסה, הם למעשה הסכימו איתה ושיתפו איתה פעולה.

אחריות אישית ואחריות שילוחית גם יחד

פסק הדין מרשיע את החברה, תוך שימוש בחוק הפרשנות ומכיל על החברה “אחריות אישית” כלפי העובד שנפגע.  פסק הדין הטיל על כלל השרשרת, קרי המנכ”ל, סמנכ”ל ההנדסה, ממונה הבטיחות וקבלן הבית, חובת זהירות עצמאית ונפרדת להבטיח את בטחונו הפיזי של העובד שנפגע בעת ביצוע החלפת הגג.

מעבר לאחריות האישית, הטיל פסק הדין על כל שרשרת בעלי התפקידים האמורה גם אחריות שילוחית לעבירת הרשלנות של החברה. כלומר ברגע שהחברה הורשעה בעבירת רשלנות, הרשיע בית המשפט גם את כל בעלי התפקידים הפועלים מטעמה.

למרבה הצער, אחת הסוגיות שלא נידונה בהרחבה בפסקי הדין בשלום ובמחוזי הינה מדיניות החברה לטיפול בבטיחות והיסטורית הבטיחות של החברה. בית המשפט מנתק לחלוטין בין התרבות הארגונית הקיימת או שלא קיימת בארגון בענין בטיחות לבין מקרה ספציפי זה והיעדר מסמכים והדרכות במקרה זה.

בית המשפט המחוזי דחה את הערעור של דלק ושל ה”שלישיה” (הקבלן לא הגיש ערעור) וגם את ערעור המדינה על קלות העונש. בחרתי להתייחס לדיון שנערך לענין שאלת האחריות של המנכ”ל בבית המשפט המחוזי.

המנכ”ל

בדיון שנערך במסגרת הערעור בבית המשפט המחוזי נבחנה שאלת אחריותו של מנכ”ל החברה. בית המשפט ציין כי ברורה לו המשמעות העצומה לבאות של קביעת אחריותו של מנכ”ל חברה גדולה כמי שנהג ברשלנות פלילית במהלך פעולת בניה, כשפעולה זו אינה פעולה שמצויה בליבת הפעילות של המפעל, ובמפעל יש אנשי מקצוע האחראיים על תכנון עבודות ועל הבטיחות. למרות זאת החליט בית המשפט להרשיע את המנכ”ל. לתחושתי האישית, מעיון בפסק הדין, ניכר כי השופט הבין את הבעייתיות שעשויה להיות לקביעה כי מנכ”ל צריך לדעת על כל עבודת בניה המתבצעת במפעלו ונדרש לפקח ולוודא כי היא מתקיימת בהתאם לדין.

עוד אמירה שאינה תואמת את רעיון תוכנית האכיפה המשתרש בפסיקה בתחומים אחרים, הינה שגם אם המנכ”ל דאג לכך שתוטמע מדיניות בטיחות כללית (הוא לא קובע זאת, אלא רק מציין שגם אם..), היא אינה משחררת אותו מאחריות, והעובדה שהמנכ”ל הסתמך על אחרים באופן כללי ובפרט בכל הקשור לאירוע התאונה ולא וידא בפועל שהוראות הבטיחות וההנחיות נשמרות מחזירה אותו למעגל האחראיים.

פסיקה זו מטילה חבות משמעותית על מנכ”לים שלא ברור כיצד הם אמורים למלא אותה, בעיקר כאשר תחת מנכ”לים מסוימים ישנם מאות ואף אלפי עובדים, לעתים מספר רב של אתרי ייצור.  פסק הדין קובע נורמה שעל פיה מנכ”ל של חברה אמור להכיר כל עבודה המתבצעת בכל אחד ממפעליו ולוודא בעצמו שהוראות הבטיחות מיושמות. בית משפט לא מציב גבולות ולא קובע האם החל מגודל מסוים או היררכיה מסוימת, גישה זו משתנה. פסק הדין עשוי להעלות שאלות עתידיות חשובות מאד, האם במקרה שאירוע כזה היה קורה במבנה ציבור, ראש העיר היה עומד גם הוא לדין או אולי רק מנכ”ל העירייה, ומה היה קורה אם אירוע דומה היה מתרחש בבסיס צה”ל, האם הרמטכ”ל היה עומד לדין?

לסיכום ישנה כאן פסיקה דרמטית, המחייבת היערכות חדשה של כלל מערך הבטיחות וניהול הבטיחות בחברות ככלל ובחברות גדולות בפרט. לא עוד הרשעה ואחריות של דרגים נמוכים, אלא אחריות אישית וחד משמעית של כלל השרשרת הניהולית בחברה.

 

אודות כותבת המאמר : עו”ד חגית הלר קוצר, סמנכ”ל והיועצת המשפטית ומנהלת תחום EHS בקבוצת טמבור לה 6 מפעלים ברחבי הארץ ו- 800 עובדים

המאמר מוגש מטעם ענף חקיקה ורגולציה בבטיחות- יו”ר עו”ד גדי הולר.

למעבר לעמוד האיגוד הישראלי להנדסת בטיחות לחצו כאן >>